החלטה בתיק בש"פ 2718/11

           בפניי בקשת המדינה להורות על הארכת מעצרו של המשיב מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), זאת, החל מיום 14.04.11למשך תשעים ימים או עד למתן פסק דין בת"פ 17117-07-10 בבית המשפט המחוזי בחיפה, לפי המוקדם.

1.        ביום 14.07.10 הוגש כתב אישום נגד המשיב לבית המשפט המחוזי בחיפה, המייחס לו עבירות רבות של תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה של ממש וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. בתמצית, מגולל כתב האישום סדרת מקרים בהם תקף המשיב את אשתו (להלן: המתלוננת) החל מחודש מאי 2008, עת נישאו, ועד לחודש יולי 2010, עת נעצר המשיב. רוב אירועי התקיפה התאפיינו בכך שהמשיב הכה את המתלוננת באמצעות ידיו או באמצעות חגורה בכל חלקי גופה ובראשה, וכתוצאה מכך נגרמו לה סימני חבלה בגינם נזקקה לטיפול רפואי. יצוין כי המשיב תקף את המתלוננת מספר פעמים אף בהיותה הרה.

2.        עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בבקשה נטען כי בידי המבקשת ראיות לכאורה כי המשיב ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, וביניהן הודעות המתלוננת, הודעות בני משפחת המתלוננת והמשיב, תעודות רפואיות ותמונות של המתלוננת המתעדות את החבלות שנגרמו לה, דו"ח עובדת סוציאלית מבית החולים בו טופלה המתלוננת. כמו כן, הצביעה המבקשת על קיומו של חשש סביר לשיבוש מהלכי משפט מצד המשיב, כמו גם להשפעה על עדים ולהתחמקותו מהליכי שפיטה. 

3.        ביום 20.07.10 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ת' שרון נתנאל) את בקשת המבקשת והורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. בהחלטתו קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה במידה הנדרשת בשלב זה, שעיקרן הודעותיה של המתלוננת, הנתמכות בתיעוד רפואי ובתמונות של סימני החבלה. כמו כן, נקבע כי אף שהמעשים המיוחסים למשיב מקימים עילת מעצר סטטוטורית, ומעבר לכך, מסוכנותו נלמדת גם מחומר הראיות בתיק, לרבות הערכת המסוכנות שנערכה בעניינו. מסוכנותו של המשיב הינה ממוקדת, היינו מופנית כלפי המתלוננת בלבד, ולפיכך ראוי שתישקל חלופת מעצר. ברם חלופת המעצר שהוצעה - מעצר בית בבית הוריו של המשיב בשפרעם - נדחתה על ידי בית המשפט בשל קרבתה לביתה של המתלוננת בכפר עילוט. בהיעדר חלופה אחרת, הורה בית המשפט על מעצרו של המשיב, כאמור. לצד זאת, נקבע כי ככל שיהיה בידי המשיב להציע חלופה מרוחקת "מרחק של ממש" ממקום מגורי המתלוננת, יוכל הוא להגישה לבית המשפט ולבקש כי יוכן תסקיר מעצר לבדיקתה.

4.        ביום 26.07.10 הגיש ב"כ המשיב בקשה לעיון חוזר על החלטת בית המשפט המחוזי, בה עתר לשחרור המשיב לחלופת מעצר בבית דודתו בכפר עראבה. בית המשפט הורה על עריכת תסקיר מעצר לבדיקת החלופה המוצעת. בתסקיר המעצר, החליט שירות המבחן שלא להמליץ על שחרור המשיב לחלופה המוצעת עקב בקשת המפקחים המוצעים כי תקופת שהותו של המשיב במעצר בביתם תהא קצרה, ולנוכח בקשת המתלוננת שלא לשחררו בשל פחדיה ממנו. ביום 15.08.10 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע' גרשון) את בקשת המשיב, תוך שנקבע כי המרחק בין היישוב עילוט, בו שוהה המתלוננת, לבין היישוב עראבה, איננו מספיק בכדי לאיין את מסוכנותו של המשיב.

5.        ביום 14.09.10 הוגשה בקשה שניה לעיון חוזר, בה ביקש המשיב לשחררו לחלופת מעצר במרכז דתי איסלאמי בעיר לוד. בית המשפט הורה על בחינת החלופה באמצעות שירות המבחן. שירות המבחן לא המליץ על שחרורו של המשיב גם לחלופה זו בשל אי-יכולתו לעמוד על מידת התאמתו של המרכז ושל המפקחים המוצעים לקלוט את המשיב למעצר בית. בנסיבות אלה, דחה בית המשפט (כב' השופט א' טובי) את הבקשה. 

6.        ביום 15.12.10 הוגשה בקשה שלישית לעיון חוזר בה הוצעה שוב חלופת מעצר בבית הוריו של המשיב בשפרעם. גם במקרה זה הורה בית המשפט על קבלת תסקיר שיבחן את החלופה המוצעת. שירות המבחן המליץ על שחרור המשיב לחלופה המוצעת, בין היתר, בשל הנכונות שהביעה המתלוננת שישוחרר לחלופה כאמור, ומשלא חשה כי הדבר עלול לסכנה. שירות המבחן ייחס משקל גם לחלוף הזמן מאז נעצר המשיב ולשהותו הממושכת בתנאי מעצר. ביום 06.01.11 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' גלעד) את הבקשה לעיון חוזר והורה על שליחת העורר לחלופה המוצעת, לאחר שתשמע עדותה של המתלוננת במשפט, וזאת כדי להפיג חשש לשיבוש הליכי משפט. בהחלטתו הסתמך בית המשפט על תסקיר שירות המבחן, וכן הדגיש כי משחלפו שישה חודשים ומשפטו של המשיב טרם החל, בין היתר, בשל שביתת הפרקליטים, נקודת האיזון משתנה וחלוף הזמן אינו מעלים את מסוכנותו אך הוא מפחית אותה.

           המתלוננת העידה ביום 11.01.11 אולם מאחר שתנאי השחרור של המשיב שנקבעו בהחלטת בית המשפט לא מולאו, הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' טובי) על המשך מעצרו.      

7.        ביום 16.01.11 הגישה המבקשת בקשה לעיון חוזר בהחלטת השחרור מיום 06.01.11. בבקשה צוין כי במהלך עדות המתלוננת בבית המשפט, הסתבר כי היא שבה לפני ימים אחדים לביתה בשפרעם. בנסיבות אלה, ומשנתון זה לא עמד בפני שירות המבחן ובפני בית המשפט, התבקש בית המשפט לעיין בשנית בהחלטתו ולהותיר את המשיב במעצר, לכל הפחות עד לעריכת תסקיר משלים בעניינו. בית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' גלעד) קבע ביום 16.01.10 כי לנוכח חזרת המתלוננת לביתה בשפרעם - בית המצוי באותה יחידת דיור של משפחת המשיב - יישאר המשיב במעצר עד להגשת תסקיר משלים, שבגדרו יבדקו נסיבות חזרת המתלוננת לביתה.

           ביום 23.01.11 התקבל תסקיר משלים בו קבע שירות המבחן כי אין ביכולתו לשלול את מסוכנותו של המשיב ולפיכך נמנע מלהמליץ על שחרורו לחלופה המוצעת. שירות המבחן ציין כי דברי המתלוננת כיום, לפיהם היא שבעת רצון מחזרתה לביתה ומיחסיה עם המשיב ואינה חוששת ממנו עוד, עומדים בסתירה לדברים שמסרה בתסקירים קודמים.

           ביום 03.02.11 הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' גלעד) על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, וקבע, בין היתר, כי שחרורו של המשיב לביתו בשפרעם, בטרם נסתיים משפטו, משמעו שיגור יחד עם אשתו המוכה לכאורה, שתלונתה הביאה למעצרו. במקרים אלה, כך בית המשפט, קיימת מסוכנות מיוחדת וממוקדת כלפי המתלוננת. נוכח העובדה ששירות המבחן אינו ממליץ עוד על שחרור המשיב לחלופה הנדונה בשל הסכנה הטמונה בה כלפי המתלוננת, החליט בית המשפט כי לא ניתן לשחררו לחלופה זו. בית המשפט הוסיף וקבע כי ניתן יהיה לשחרר את המשיב רק לחלופה שריחוקה מתקרב לשעת נסיעה משפרעם.

8.        המשיב ערר על החלטה זו לבית המשפט העליון (כב' השופט א' א' לוי), שדחה את הערר ביום 01.03.11. נקבע כי חזרתה של המתלוננת לבית בשפרעם לא נבעה משינוי שהפגין המשיב באורחותיו ועל כן מוסיף להתקיים החשש שאם יינתן לו להתהלך חופשי הוא יחזור ויפגין אלימות כלפיה.

9.        ביום 22.03.11 הגיש ב"כ המשיב בקשה נוספת לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט המחוזי, בה התבקש לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בכפר אעבלין. בהחלטה מיום 31.03.11 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' שפירא) את הבקשה תוך שקבע כי החלופה המוצעת אינה מתאימה בשל קרבתה לבית המתלוננת בשפרעם, והורה על המשך מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. גם בהחלטה זו, הודגש כי הדרך פתוחה בפני המשיב להציע חלופה אחרת, רחוקה יותר, בהתאם לאמות-המידה שנקבעו בהחלטות הקודמות.

10.      המבקשת טוענת בבקשתה כי מן המשיב נשקפת מסוכנות הנלמדת מהמעשים החמורים המיוחסים לו בכתב האישום. המשיב תקף לכאורה את המתלוננת במספר הזדמנויות במהלך תקופה של שנתיים וגרם לה חבלות בכל חלקי גופה. עוד נטען כי למרות שמסוכנותו של המשיב הינה נקודתית, התנהגותו בעבר מלמדת על מסוכנות מוחשית וממשית שאין להניחה לפתח המתלוננת. מסקנה זו מתחזקת, כך על פי הטענה, נוכח עמדת שירות המבחן שהובאה בכל התסקירים בעניינו של המשיב. המבקשת מוסיפה וטוענת כי חזרתה של המתלוננת לביתה והסכמתה לכך שהמשיב ישוחרר למעצר בית בסמוך אליה מהוות דוגמא ל"סנדרום האישה המוכה". עוד טענה המבקשת כי במשפטו של המשיב חלו מספר עיכובים עקב שביתת הפרקליטים וגם עקב בקשת דחייה שהוגשה מטעם ההגנה. נכון להיום, התקיימו שתי ישיבות הוכחות ונשמעה עדותם של שלושה עדים. התיק קבוע להוכחות ליום 10.04.11 וליום 25.04.11, במהלכם צפויה להסתיים פרשת התביעה.

11.      ב"כ המשיב טוען מנגד כי אין הצדקה להאריך את מעצרו של המשיב מעבר לתקופת המעצר הסטטוטורית. לטענתו, העובדה שהמתלוננת חזרה לביתה בשפרעם והיום אינה חוששת מפני המשיב ומעוניינת בשחרורו, יש בה כדי לשנות את מאזן השיקולים לטובת שחרור המשיב ממעצר ובלבד שלא יחזור להתגורר עם המתלוננת בשפרעם. המשיב עותר לבחינתו של שירות המבחן את חלופת המעצר המוצעת בכפר אעבלין בפיקוחם של בני משפחתו ומדגיש כי אין עוד משמעות לדרישת המרחק בין המשיב לבין המתלוננת, אשר נקבעה בהחלטת השופטת ת' שרון נתנאל, מאחר שהמתלוננת העידה במשפט זה מכבר ולנוכח שינוי גישתה, כאמור. 

12.      לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להתקבל. כידוע, שניים הם השיקולים המנחים את בית המשפט בדונו בבקשה להארכת מעצר מעבר לתקופה הסטטוטורית הקבועה בחוק: רמת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם וקצב שמיעת המשפט (בש''פ 1461/07 מדינת ישראל נ' חכמיגרי (לא פורסמה, 21.2.2007); בש"פ 1693/03 מדינת ישראל נ' אבו-עסא (לא פורסמה, 05.03.03)).

           אפתח במסוכנות. מתסקירי המעצר ומההחלטות השונות שניתנו בתיק זה, כמו גם מהמעשים המיוחסים למשיב בכתב האישום, עולה כי מן המשיב נשקפת מסוכנות ממוקדת ונקודתית כלפי המתלוננת. יודגש כי גם בתסקיר האחרון שנערך בעניינו של המשיב מיום 23.01.11 צוין כי לא ניתן לשלול את מסוכנותו כלפי המתלוננת.

           אין מחלוקת כי רצוי לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. השאלה בענייננו היא האם קיימת חלופה שבכוחה לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. שופטים שונים בבית המשפט המחוזי הדגישו חזור ושוב את הצורך בחלופה שתהא מרוחקת מן המתלוננת. הקלה מסוימת בדרישה זו ניכרה בהחלטת כב' השופט מ' גלעד מיום 06.01.11, שאישר את החלופה בבית הוריו של המשיב בשפרעם - חלופה שנדחתה בהחלטתה של כב' השופטת שרון נתנאל מיום 20.07.10 - וזאת משחלפה חצי שנה ומשפטו של המשיב טרם החל. ברם, חלופה זו "סוכלה" כשהתברר כי המתלוננת שבה להתגורר בביתה שבשפרעם, ופירושו כי תחלוק את אותה יחידת הדיור עם המשיב.

           ב"כ המשיב טוען כי לדרישת המרחק אין עוד משמעות כיום. אין בידי לקבל טענה זו. אמנם חל שינוי בגישתה של המתלוננת, כך שכיום היא תומכת באפשרות שחרורו של המשיב למעצר בית ומוסרת כי אינה חוששת ממנו עוד. אולם שינוי זה, שחל, לטענתה, ללא התערבות או לחץ מצד המשיב או בני משפחתו, אינו מקהה את המסוכנות הנשקפת מן המשיב כלפיה. ודוק: מכתב האישום עולה כי המתלוננת שבה להתגורר עם המשיב בהזדמנויות שונות לאחר שנהג בה באלימות לכאורה, ומסכת  התקיפות כלפיה נמשכה גם לאחר מכן. בנסיבות אלה, בדין נקבע בהחלטת כב' השופט לוי בערר שהגיש המשיב, כי נוכח התנהגותו של המשיב בעבר כפי שמצטיירת מכתב האישום, מדובר בסכנה מוחשית לביטחונה של המתלוננת שלא ניתן להניחה לפתחה. זאת ועוד, ברקען של עבירות האלימות במשפחה עומדת לרוב סיטואציה נפיצה, "חבית אבק שריפה", בלשונו של בית המשפט המחוזי. דרישת הריחוק בין המשיב לבין המתלוננת הינה נחוצה למניעת התלקחות, שעלולה להסתיים בתקרית אלימה נוספת. לא ניתן לקחת סיכון בעניין זה והריחוק צריך להיות משמעותי באופן שיספק "כרית ביטחון" גיאוגרפית, החוצצת בין השניים. משכך, בנסיבות בהן החלופה המוצעת בכפר אעבלין נמצאת במרחק קילומטרים בודדים ממקום מגוריה של המתלוננת, דרישת המרחק אינה מתמלאת ולא ניתן להורות על שחרור המשיב לחלופה זו.